Wednesday, November 18, 2009
ראיון שערכתיי עם המאייר הגרמני henning wagenbreth
הנינג וואגנברט הוא פרופ' במחלקה לתקשורת חזותית באונ' לאמנויות בברלין, ומאייר בעל שם עולמי, שעוסק באיור עיתונות וכרזות ומוציא ספרי קומיקס ייחודיים, בשיטת העבודה החזותית וגם בנושאים. לאחרונה הגיע לישראל למס' ימים בהם יעבוד על פרוייקט קומיקס. השבוע הרצה בבצלאל ושנקר לפני סטודנטים. הערב נפגשתי איתו לשיחה קצרה, והנה הרשמים שלי.
מתי הבנת לראשונה שאתה רוצה להיות אמן?
אינני יודע אם אני אמן. ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה לעסוק בעיצוב במה ובעיצוב גרפי, תמיד אהבתי ספרים ו
טיפוגרפיה. הראתי את העבודות שלי למעצב במה והוא אומר שהן לא טובות מספיק. אז ניסיתי להתקבל למגמה לעיצוב גרפי בבית הספר במזרח ברלין, והיה קשה להתקבל. על כל 500 מועמדים היו שמונה מקומות בלבד. לא הצלחתי להתקבל, אז התגייסתי לצבא וגם עבדתי בתור סטאז'ר בבית דפוס. אחד המורים שלי מהתיכון סידר לי עבודה בבית דפוס – שם היו עובדים הרבה מאד אמנים ומעצבים מקומיים, דבר שגרם לי להבין מה זה בדיוק הדבר הזה שאני רוצה ללמוד – עיצוב ואיור. לפני זה היתה לי התשוקה, אבל לא בדיוק ידעתי מה זה אומר. ידעתי מה אני רוצה אבל לא ידעתי להגדיר את זה, לשייך את זה מקצועית. העבודה בבית הדפוס למדה אותי על המקצוע ובניסיון השלישי שלי, התקבלתי ללימודים.
מעודד לדעת שאדם שהיום הוא פרופ' התקבל רק בניסיון השלישי
זה רק מראה כמה חוות הדעת של המרצים היא יחסית. אחד המורים שלי בכלל לא חשב שאהיה מאייר. לא הייתי סטודנט מבריק, אלא פורח מאוחר. זה גורם לי לכבד את הסטודנטים שלי היום, מה שהם מצליחים היום לעשות בבית הספר לא בהכרח מיצוי כל הפוטנציאל שלהם, ולכן צריך להזהר בשיפוט – אבל לא יותר מדי, בכל זאת צריך לגרום להם לגלות בעצמם מה הם רוצים. אם מישהו ישנא את העבודה שלי היום, לא אפסיק לעבוד וגם המועמדים לבית הספר - הם צריכים לנסות להתקבל בכל זאת.
אמרת שאינך מגדיר את עצמך אמן, מדוע?
הקלישאה של האמן היא של אדם החובש כובעים ונוזף בכולם. הרעיון של אמן הוא אמנות לשם אמנות, אגוצנטריות. אני אוהב שיש לי לקוח, משימה, לבצע עיצוב עבור צורך של מישהו. אולי בגלל זה אני מעצב, ולא אמן.
ובכל זאת, אתה כן עוסק בפרוייקטים שהם אישיים, זו אמנות לא?
בשנים האחרונות אני עושה גם ספרים אמנותיים יותר, ולא רק עבודה בתשלום. בגלל שאלו ספרי קומיקס, הייתי אולי קורא לעצמי סופר? (צוחק). בדרך כלל אני כותב ומצייר אותם לעצמי, אחרי שיש לי רעיון, ורק אז אני מחפש בית הוצאה, ולא ההפך. שני הספרים האחרונים שהאחרון ביניהם הוא על נפילת החומה בברלין והספר שאני עובד עליו עכשיו (וואגנברט שומר עליו בסוד נגד עין הרע) נעשו בצורה הזאת. זה יותר קל אחרי 2-3 ספרים, כבר מכירים אותך.
אילו אמנים השפיעו על עבודתך?
בתור בחור צעיר וסטודנט הייתי מושפע מאד מאמנים אחרים, היום כבר הרבה פחות ואני יותר
עובד בצורה עצמאית ועושה את שלי. בתור סטודנט אהבתי עיצוב גרפי פולני, אח"כ הושפעתי מאד מהמאייר היינץ אידלמן שעשה את האנימציה והפוסטרים של הצוללת הצהובה של הביטלס, מהמאייר מאנפרד בוטסמן, אהבתי הרבה אמנות פוליטית שהיתה מאד פופולרית במזרח ברלין, פוסטרים לתאטרון. אחרי הנפילה נסעתי לשנה למלגה בפריז ופגשתי הרבה אנשים מעניינים וזו היתה השפעה חשובה עבורי. אחרי זה עניין ההשראה וההשפעה התפוגג קצת, ואני היום ממוקד יותר בעצמי. היום אין לי אמן אחד שאני אוהב. בשנים האחרונות אני מחובר לעבודה יפנית – מבחינת העיוות של הפרספקטיבה, מבחינת הקונטור והצביעה השטוחה וגם מבחינת היכולת להכיל כמה נקודות על ציר הזמן בציור אחד, מעלה שאלות על תפיסת הזמן בציור.
תוכל לספר מהי שיטת העבודה שלך?
אני לא כותב הרבה, זה קשה לי. יש לי מכונה שכותבת בשבילי (וואגנברט המציא פונט אקראי שעשוי מהרב
ה ציורים קטנים שלו בשחור לבן, ובהנתן פקודת מחשב – פקסים ישנים מדפיסים על ניירות ארוכים בצורה רנדומלית "טקסט" ארוך שעשוי מאייקונים מאויירים שלו). זו השיטה שלי. כמו שלסופרים יש את השיטות שלהם – נגיד השראה שלהם מהטלויזיה או מגזרי עיתונים. ההשראה שלי היא מהדברים הבנאליים של חיי היום יום (לדוגמה הספר "אימיילים מזוייפים מאפריקה", בו אייר מכתבי דואר אלקטרוני שמבקשים עזרה כלכלית ל"מסכנים" באפריקה, מיילים אמיתיים שקיבל). בספר החדש (הסודי) אני מתרגם משהו לגרמנית, אפשר לומר שזה סוג של כתיבה. מבחינה חזותית, אני פחות ופחות אוהב איור ממוחשב-וקטורי, ומעדיף לצייר ולגלף ביד, כמו שעשיתי בכל השנים. האיור הוקטורי הפך לטרנד בעשור האחרון והפך הרבה מאיירים לגנריים ולא יחודיים. לדעתי המיצוי המקסימלי שלך, ה"אתה" היחודי שלך, הוא כתב היד שלך. קל יותר להיות מקורי כך.
האם להיות מאייר ממזרח ברלין שונה מלהיות מאייר ממערב ברלין? מה משמעות החומה עבורך כמאייר?
אם לא היתה חומה אולי לא הייתי מאייר היום. החומה היא אולי התשובה להכל מבחינה מקצועית עבורי. אמנם אנשים אמרו שהיה להם טבעי שאלך ללמוד אמנות, אבל אני בא ממשפחה של חוקרי ביולוגיה, תחום שמעניין אותי מאד. החומה גרמה לי לבחור במקצוע שבחרתי בו: במזרח לא יכולת להתבטא, והיה קשה מאד להשיג מימון למחקרים – ממניעים פוליטיים. לאמנים היה קל להתבטא במזרח מבעלי מקצוע אחרים, והרגשתי שזה תהיה דרך טובה עבורי – כך יכולתי להתבטא, בניגוד לאבי, שהיה מוגבל בעבודתו כמדען. אמנים שהכרתי חיו חיים טובים במזרח, קמו מאוחר (צוחק) אבל גם התבטאו בקלות. זה קצת היפותטי לחשוב מה היה ההבדל בין מזרח למערב מבחינתי כמאייר כי אני לא באמת יכול לדעת, אבל בתקופה ההיא היה רע לגדול בעיר מחולקת – לדבר על משהו אחד בבית ולדבר על משהו אחר בבית הספר. אולי התפיסה המקצועית שלי היום קשורה אף היא לחלוקה הזאת: למדתי מוקדם מאד שדברים מסובכים מאד, וזה נותן לך הרבה ניסיון וחומר לשאוב ממנו השראה, הערכה למה זה לחיות בחברה דמוקרטית. אני פתוח הרבה יותר לדעות אחרות, בגלל שהיינו מוגבלים: לסטודנטים, אמנים, אנשים בכלל. שאתה רואה איך החיים התנהלו בניו יורק, לונדון, פריז, אתה מקנא, ולא יכולנו לנסוע לשם – רק לפולין, צ'כיה, הונגריה, רוסיה – מדינות קומוניסטיות אחרות.
האם נכון להגיד שאמנים ממזרח ברלין הם פוליטיים בטבעם?
לא הייתי אומר שכולם, אבל אני כן. השאלה מה זה אומר פוליטי. קראתי מאמר שאומר שפוליטי זה באמת הכל ולכן הדיון רחב מאד. אבל אכפת לי מפוליטיקה, אני מעוניין להגיד משהו בעבודה שלי, להביע את דעותיי.
כוונתי היא שיש אמנים שמפרידים את דעתם מהעבודה, ומשאירים את העבודה לעולם אוטונומי משלה, ויש כאלו שמערבבים את הפוליטי המובהק בעבודה שלהם
נראה לי שזה תלוי מה אתה עושה, האם למשל ציור נופים הוא פוליטי? (עניתי שבישראל בהחלט כן). אחד האמנים שהיה באיזור שלי בילדותי עבד בצבעי מים, ועבד מאד שקוף ועדין. אני חושב שהפוליטיקה והבידור היא כל כך חזקה ורועשת מסביב, שאולי דווקא הציור השקט, הוא חזק יותר פוליטית. היום אנשים מאד מושחזים רטורית, אני מעדיף את האנשים שאומרים משפט אחד מדוייק – ובשקט. לפעמים זה יותר חזק. אולי בגלל זה נעשתי קצת פחות פוליטי לאחרונה?
החלטנו לעזוב את הדיון על הפוליטי, שהתגלה כמסובך מאד – בגלל בגלל מושגים של כוח, מגדר ומעמד שנכנסים ומתערבבים בעבודת האמן העכשווי. חשבנו שאולי בגלל כל הצעקות שוואגנברט מדבר עליהן, בטלויזיה ובעולם הבידור (למשל תכניות ריאליטי וחדשות צעקניות המשתלטות על המסך) הוא אוהב את דווקא את האנדרסטייטמנט, את חיי היום יום הבנאליים והשקטים.
האם אתה מגדיר את עצמך כמשתייך לסגנון מסויים, האם יש בו נושאים קבועים?
אני מנסה לחדש לעצמי כמה שיותר, כדי לא לחזור על עצמי, אבל כמו כולם אני בטח קצת מתעצל. זה לוקח זמן לשנות סגנון, במיוחד שאתה מושפע פחות מאשר מאשר כשאתה צעיר. בכל פעם שאני עושה משהו אני מנסה לצייר אותו בצורה רעננה.
בכל זאת אתה שומר על סגנון משלך גם בתוך טווח השינויים
מבחינת נושאים אני אוהב פרדוקסים. אני אוהב את החיים של היום יום. אני אוהב את נהגי המוניות בכל מקום שאני מבקר – בברלין, או בסן פרנסיסקו, ואיך שהם מדברים. הם השראה בשבילי. הם יכולים להיות השראה יפה לעיר ולחיי היום יום בה. בגלל זה הפרוייקט שאני עושה כרגע בין ברלין לתל אביב הוא מעניין, כי זה מכריח אותי לחשוב בצורה שונה, אישי ומצחיק יותר. להכניס לתוך העבודה שלי את הסוויסט הוואגנברטי.
האם היותך פרופ' שמרצה לפני סטודנטים לאיור שינה משהו בתפיסה שלך כמאייר?
בהחלט. קודם כל יש לי פחות זמן לעבודה שלי. מבחינה מעשית, אני חושב שזו מתנה ללמד אנשים אחרים – כי אתה לומד מזה הרבה מאד. אתה חייב לחשוב על הכל ולמצוא טיעונים וצידוקים לכל דבר, זה ממש שומר לך על הנעורים. חשוב לא להיות דידקטי מדי, כדי שהם יפתחו מחשבה משלהם ולא לקטול יותר מדי. והמתנה הגדולה ביותר היא לנסות להנחיל את הצורך למצוא שיטת עבודה אישית שמתאימה לכל סטודנט כדי לפתור את התרגילים. שאני רואה סטודנט שלא מתמודד אני מעודד אותו למצוא את השיטה שלו לתקוף את התרגיל ופשוט להתחיל. הרעיון לא יופיע סתם. "לך תקשקש, תעשה סקיצות, מחקר, תטייל. רק אל תשב סתם, תמצא שיטה". זה הדבר אולי הכי חשוב שלמדתי מללמד סטודנטים אחרים.
בהשראות שלך ציינת אמנים רבים שאינם גרמנים – כמו יפנים ופולנים, האם אתה חושב שאתה מאייר "גרמני"?
אמרו לי שאני מושפע מהאקספרסיוניזם הגרמנים, אני דווקא באמת חושב שאני מושפע יותר מציורים פולנים ויפניים כמו שציינתי קודם. כנראה שזה נטמע בתת מודע יותר ממה שאני שמתי לב.
ולסיום, מה הביקורת הכי מפתיעה שקיבלת על העבודה שלך?
- ביקורת חיובית שקיבלתי: ילד בן 6 מאיטליה שלח לי במייל ציור שהעתיק ממני, זו מחמאה גדולה בעיניי. הציור היה פרוע ומלא פרטים, הוא ממש שם לב להכל!
- ביקורת שלילית שקיבלתי: ההגבלים והסייגים של הלקוחות שאני עובד איתם לפעמים מביאות לביקורת שלילית עליי מצדם (למשל הפוסטרים של פסטיבל הג'אז שאני עושה) – מבקשים שאתמתן – כי אני תמיד דוחף תכנים אלימים, מורבידיים, מלחמתיים, כיאה לאחד שגדל בתקופת הפאנק בברלין. אבל אפשר ללמוד מזה, כי אני לא תמיד צודק ולפעמים האגו מבקש להגזים איפה שלא באמת צריך להגזים. גם מזה אפשר ללמוד.
Tuesday, November 17, 2009
Monday, November 16, 2009
אחת הנובלות היותר מדהימות וקשות לקריאה שקראתי לאחרונה: Wunschloses Unglück / פטר הנדקה
ספר מצויין שנכתב על ידי הסופר האוסטרי פטר הנדקה. הספר עוסק במן תיאור כמעט אנתרופולוגי של חיי אמו של הסופרת, ספק אמיתית ספק דמות בדויה - תוך כדי התחבטותו של הסופר על הקושי שלו להתנתק מאמו ולהציגה כאילו היתה דמות בדויה בנובלה ספרותית. התיאורים הדסקרפטיביים בספר גורמים לריחוק רגשי גדול מאד, והשפה הפיוטית כמעט שירית שיש בספר מאד מקשה על הקריאה אך גם הופכת אותה לבלתי מתמסרת ולמאד מענגת. מזכיר מאד את קאמי, בעיקר בקושי לקרוא ולהכנס 
לראש הפתלתל שלו, אבל האווירה בספר ייחודית מאד, וגם אם ישנה השפעה של קאמי - היא ברמה אסוציאטיבית שלי כקורא בלבד, ואינה נוכחת עד כדי כך. ספר קצר אבל חזק. הנה מה שכתבו על ספר מבית ההוצאה העברית שלו, כנרת זמורה ביתן: אומללות שמחה בחלקה הוא סיפור-חיים של אישה אוסטרית פשוטה, אמו של המספר, שחיה בצינעה ומתה בנסיבות לא ברורות. פטר הנדקה, הנחשב לאחרון המודרניסטים האמיתיים, משרטט סקיצה של הביוגרפיה של אמו בחברה האיכרית שבתוכה היא חיה. בסגנון יבש, מנוכר, אכזרי בדייקנותו, הוא בא לכלל הכרה עמוקה ומסנוורת של חיי האישה שהיתה אמו. סיפורו של הנדקה מיטלטל בין הפנימי והאישי לבין החיצוני והכללי. הנקודה המוצקה האחת היא האם, הניצבת במרכז, האם שגורלה הפרטי נפרש על רקע סביבתה ועל רקע התקופה. את האישי מאוד, את הזיכרונות האינטימיים ביותר, מביע הנדקה בשפה כמעט-מדעית אובייקטיבית וכך הוא משיג את האפקט המזעזע של הספר. הדים של קאפקה, בקט וקאמי נשמעים בנובלה צוננת זו של הסופר האוסטרי הצעיר (1942), הנמנה היום עם חשובי הסופרים באירופה. בדרכו המיוחדת והמקורית עוסק הנדקה בשלושה המוטיבים העיקריים של הספרות המודרנית – ניכור, היעדר קומוניקציה ואבסורד.
Saturday, November 14, 2009
Thursday, November 12, 2009
כמה לינקים מעניינים לפעילות קווירית בנושאי חברה וכלכלה / תודה לדברים כשלעצמם
- building a national coalition of progressive, grassroots LGBT organizations
- בלוג שיש בו פעילות רדיקלית, תחושה קצת אלימה אולי
- GenderQueer Revolution
- קוויר ניישן
- LAGAI
- GLSEN
- כבר שמתי פה בעבר לינק לנושא הזה - חשוב לפני שאתה מדבר
- The Human Rights Campaign
- Corporate Equality Index
פוסט הלינקים הגדול: זהירות הרבה עבר לי מול העיניים ומקווה שיעניין גם אתכם
- ניארק הצרפתי מציג מספר עבודות גרפיות שלו ומראה אובססיה לפיפטיז, צורות גרפיות ומפלצות מהחלל החיצון
- רודפים אותו גם בחו"ל?
- מישהו שם לב לפרידמניזם שממשיך שר המשפטים נאמן, ומאיים לפצל את תפקיד היועמ"ש ללא דיון? אגב האם יש במקרה הזה גם שחיתות, שבה דוחפים בכוח שני פרקליטים של ראש הממשלה לשעבר אולמרט פנימה ולא נותנים למועמדים אחרים לנסות להתמודד?
- תכנית מופז להדברות עם החמאס, תמיד טוב לקרוא את המסמכים עצמם ולא את הכתבות על
- באתר קורסיסט העלו דף השראה, המנסה ללמד באמצעות יוטיוב איך כותבים סיפור
- קפטן אינטרנט חוגג ארבעים שנה לאינטרנט: לקראת סוף קיץ 1969, כמה שבועות לאחר הנחיתה על הירח, כמה ימים אחרי וודסטוק, וחודש לפני השידור הראשון של הקרקס המעופף של מונטי פייתון, נשלחה תיבת מתכת גדולה ואפורה למשרדו של הפרופסור לאונרד קליינרוק מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. גודלה היה כשל מקרר ביתי, ולפחות למראית עין היא ניחנה גם באותה מידה של אטרקטיביות. אבל קליינרוק היה נרגש: בתצלום מאז רואים אותו עומד לצד התיבה, בעניבה ובמכנסיים חומות, צו האופנה באותם ימים, וזורח מאושר כמו אב גאה.
- לא ברור לי מדוע צריך לגרש את ה-1200 עובדים זרים ששילמו כל כך הרבה כסף להגיע לכאן (5000 דולר דרך אגב) אחרי מקסימום 4 שנים, שמתוכם הם שנתיים עבדו רק להחזיר את ה-5000 דולר האלו. יתרה מכך, 1200 איש לא יהרסו את האיום הדמוגרפי של ישראל ואפילו מנחם בגין קיבל לכאן פליטים מויאטנם והושיב אותם בעפולה (קוריוז: אחותי נראית קצת אסייתית, ועמדה עם כל הילדים הויאטניים בעפולה כדי לקבל את פני ראש הממשלה בגין; הוא חשב שגם היא ויאטנית). מה שכן אולי צריך לעשות, הוא חוק הגירה בדומה לכל מדינות אירופה, שיסדיר את הטפטוף הזה לישראל, ימנע אותו או יארגן אותו. ויותר מכך - אולי יאפשר לחלק מהעובדים האלו להגר (!!! כן כן להגר!!) לישראל ולהיות כאן אזרחים, כי המדינות שלהם במצב קשה - בעיקר בגלל מזג האוויר והחקלאות שלהם (פיליפינים, ויאטנם, לאוס, תאילנד). אבל למה אנחנו צריכים חוק הגירה? מה פתאום, אנחנו שונים מכל העולם. ובינתיים יש לנו כאן קסנופובים בתור שרי פנים. שימו לב לידיעה הזאת מידיעות אחרונות: בתקופה האחרונה הולך אלי ישי וממצב את עצמו כדמות המובילה במאבק למען הפחתת מספר העובדים הזרים בישראל. כשר הפנים, מתוקף אחריותו על מינהל האוכלוסין, הוא מרכז ומוביל כיום את הפעלת יחידת "עוז" והמבצע העצום לגירוש הזרים השוהים כאן שלא כחוק, ובמסגרת זאת איים ש"איש לא ימצא מפלט", ואף התריע מפני "איידס וסמים" שהם מביאים עמם. אולם מתברר שיש רק דבר אחד שהשר ישי עושה יותר מלגרש זרים מישראל - להביא אותם לכאן.
- עשר מתנות מדליקות למעצבים
- אני עובד על אתר אינטרנט משלי - ובינתיים מסתכל קצת על השראה, הנה סוג של השראה שלא מצאתי בה עוגן אבל אתם כן
- גלריה מגניבה בברלין מס' 1
- גלריה מגניבה בברלין מס' 2
- גלריה מגניבה בברלין מס' 3
- גלריה מגניבה בברלין מס' 4
אזכור התערוכה שלי באתר מוזיאון הקומיקס
Wednesday, November 11, 2009
תנועה ציבורית - אמני מיצג / תודה לעמי
הממזרה מאיסטנבול / אליף שפאק
הבוקר סיימתי לקרוא את הספר הזה. הספר עוסק ביחסים בין שתי נערות - אחת תורכיה ואחת ארמנית, ולכן גם גרף כל כך הרבה אש שפורסם בארה"ב. הספר טוב, יש בו בעיקר תיאורים יפים, אבל לא הספר הכי מדהים שקראתי. היו לי הרבה בעיות עם הספר, בעיקר עם הפלוֹט וגם עם הסוף, שלא אחשוף כאן כדי לא להרוס למי שלא קרא. סה"כ נהנתי לקרוא בספר, שוב בגלל הגישה המזרחית שבו (האוכל, הדמויות - למשל הקריקטוריסט, או מוסטפה) וההברקות בחלק מהדמויות, אבל סה"כ ספר בסדר ולא יותר מזה. אני אגב מסכים עם חלק מהביקורת על הספר, כפי שמצויינת כאן בכתבה מעיתון הארץ. 
